למה שוק ההון כל הזמן צומח
במשך 20 שנים האחרונות (1980-2000), ניתן לראות עלייה רציפה
של הבורסה. עם זאת, עלות המניות של חברה ציבורית, לא קשורה בשום אופן למצבה
הפיננסי בפועל. במצב נורמאלי, צריך להיות קשר הדוק מאוד בין עלות המניות של החברה
ורווחיות שלה. נציג פרטים אודות הקשר הזה בדוגמא הבא. אם שימוש במכונה נועד לייצור
חלקים, אז מכונה לא יכולה לעלות יותר מאשר סך החלקים שהיא מייצרת. בדומה לכך, גם
עלות החברה ברמת העיקרון לא יכולה לעלות יותר מהרווח שנצפה מעלות התוצר העתידי
שלה.
לעיתים
קרובות, קורה, שעלות המנייה לא מבוסס על הרווח הריאלי של החברה. מניה תמיד מוערכת
או יקר מדי, או זול מדי. הבעיה היא לא בכך, שמחיר המניה גבוה, אלא בכך שעלות המניה
לא קשורה למדדים הפיננסיים של החברה המנפיקה.
כמובן,
לא קורה שום דבר נורא מזה שמחיר המניות עולה, כי כאשר הכסף החדש מתפזר בכלכלה,
מתחילה עליית מחירים הדרגתית, רווחי החברה עולים ובסופו של דבר עלות המניות.
בתנאים האלה, עליית המחירים איננה סימפטום שצריך להדאיג, אלא בסך הכל משקפת את הפחתת
ערך של הכסף.
בשוק
החופשי יכול לקרות מצב, שמניות של מספר רב של חברות, יהיו יקרות מדי בו זמנית. מצב
כזה יכול להיות בכל שוק פיננסי ולהישמר אפילו במשך 15 שנה. כל זה אפשרי ברמת
העיקרון, למרות שלא התרחש עד היום. אבל בשוק החופשי, גובה מחירי המניות לא יכול
להיות מנותק מהרווח העתידי של החברות. זהו מצב בלתי אפשרי. שחקנים בבורסה יכולים
לטעות, אבל הם מוכרים וקונים מניות בהתאם לתפיסתם על מצבן הפיננסי של החברות.
מה
שמיוחד לעלייה בשוק ההון, זה לא שמחירי המניות לא קשורים לכל שאר הכלכלה, אלא בכך,
שמרבית השחקנים הגדולים (וגם הקטנים), מבינים את זה. והשאלה שמתעוררת היא: איך זה
יתכן? האם משחק בבורסה, הפך לפירמידה פיננסית ועלייה במחירי המניות, מוסברת רק
באמצעות המחשבה שתמיד יהיה מי שיקנה במחיר גבוה יותר, בתקווה שמישהו אחר יקנה
במחיר עוד יותר גבוה וכך עד אין סוף?
כולם
יודעים שפירמידות כאלה, לא יכולות להתקיים לנצח. בפירמידות קלאסיות, משתתפים מצד
אחד הרפתקנים ומצד אחר, אנשים תמימים מאוד. כמות אנשים כאלה מוגבל וסך החסכונות
שלהם גם כן. כאשר מתברר, שהמשאבים אזלו, הפירמידה קורסת. היא קורסת ברגע שזרימה של
משתתפים חדשים נעצרת וכך נעצרת גם הזרימה של המשאבים.
אבל
עליית המחירים בשוק ההון היום נמשכת כבר כמעט 20 שנה ומשתתפים בשוק יותר
ויותר אנשים. מה מאפשר למשקיעים להשקיע סכומי כסף חדשים במניות, שמחירן לא משקף את
מצבה הריאלי של החברה המנפיקה?
העניין
הוא, שהבנק המרכזי (FRS), שנתמך באמצעות כוחות כספיים אחרים (מוסדות פיננסיים), כל הזמן מנפיק
כסף חדש שמוזרם לבורסה.
לכל
פירמידה, גם אם היא בורסאית, יש מגבלה מובנית: כשלשחקני הבורסה נגמר הכסף, כל
המבנה קורס. אבל במקרה שלנו, למנהלי כספים יש אפשרות חופשית להגדיל את כמות הכסף
ולהפיץ אותו באופן שבו הם יגיעו לשוק המניות. מסיבה זו, המגבלה המובנית, שקשורה
לבעלות הפרטית, מפסיקה לפעול.
הבורסה
הופכת למגרש משחקים ומשקיע הופך לשחקן. שחקנים שיש להם קשרים הדוקים למנהלי כסף,
לא מסתכנים יותר את כספם, כי מקבלים גישה מועדפת לכסף המונפק החדש. הם יכולים
לשחק, בלי לחשוש האם יצליחו למכור את המניות, או לא, כל עוד ממשלה ממשיכה להדפיס
כסף.
ומכאן
נהיה ברור, למה בעת אינפלציה, עלות המניות לא קשורות למידת הרווחיות של החברות.
כאשר הממשלה כל הזמן מגדילה את היצע הכסף ללא כיסוי ומפנה אותו לבורסה, הבורסה
הופכת לסוג של מכונת תנועה מתמדת.
ההשלכות
של מדיניות כזאת הם אלה: מי שמרוויח מהמדיניות הזאת זה רק הסקטור הפיננסי ואחרים
מפסידים.
Guido Hulsmann In Rothbard, M. N. (1964). What has
government done to our money?
תגובות
הוסף רשומת תגובה