כלכלה התנהגותית = אטטיזם פרוגרסיבי
היום
כשהכשלים של מיקרו-כלכלה כבר כל כך בהירים, המיינסטרים הכלכלי לאט ובזהירות מכוון
את פניו לכיוון של כלכלה התנהגותית. הדוגמא הבולטת לכך, היא פרס נובל שניתן
לריצ'רד טאלר, על תרומתו למדע הכלכלה. ממבט הראשון נראה כי מדובר בגישה מתקדמת
מאוד, הרי כלכלה התנהגותית מבוססת על פסיכולוגיה שבעיקרון עלולה לתאר את התנהגותם
של אנשים באופן מדויק יותר. אך זה כך רק ממבט ראשון.
בפועל,
כלכלה התנהגותית מסוכנת אפילו יותר מקיינסיאניזם. כפי שקיינס בזמנו סיפק תרוץ
"מדעי" להתערבות הממשלה בפעולה אנושית חופשית, כך הכלכלה ההתנהגותית
עושה את זה היום. אלא שבניגוד לקיינסיאניזם, הכלכלה ההתנהגותית עושה את זה בצורה
"עדינה" יותר, אך לא פחות מזיקה לציבור. כדי להבין איך זה עובד, אני
מזמין אתכם לקרוא את התזה של טאלר ולנסות להבין מה המטרה האמתית של הכלכלה
ההתנהגותית.
אחת
התרומות החשובות של ריצ'רד טאלר קשורה לאופן שבו ניתן "לגרום לאנשים לחסוך
לפנסיה". למה צריך לגרום למישהו לעשות משהו? האם אדם לא מסוגל לקבל החלטה
כדאית עבור עצמו בעצמו? טאלר חושב שלא. הרי בהתאם לכלכלה התנהגותית, אנשים אינם
רציונאליים ונוטים לקבל החלטות שהם עלולים להצטער עליהן בעתיד. לעומתם, ממשלה היא
רציונאלית ויכולה "לדאוג" לאזרחיה על ידי כך ש"תגרום" להם
לקבל "החלטה נכונה". די שקוף שמדובר באטטיזם קלאסי. אבל האם טאלר צודק
בדבריו? בואו נחשוב ביחד.
בהתאם
לרעיון של טאלר, אם בגיוס לעבודה נשאיר לכל עובד בעת חתימת המסמכים אופציה
"לחסוך לפנסיה" כאופציה ברירת מחדל, אז יותר אנשים יבחרו דווקא באופציה
הזו. ולהפך: אם ברירת מחדל תהיה "לא לחסוך" (כלומר אם לא שמים V, אז פירושו
לא לחסוך), אז יותר אנשים יבחרו באופציה של "לא לחסוך". בעצם מדובר
במניפולציה שבאמצעותה אפשר "לגרום" לאנשים לקבל "החלטה
נכונה". הרי לחסוך לפנסיה זאת החלטה נכונה. נכון? לא בהכרח נכון, כשיש אפשרויות
השקעה אחרות (כמו השכלה, נדל"ן, השקעות בחו״ל ועוד). הרי לא לחסוך לפנסיה זאת
החלטה ״לא רציונאלית״. נכון? לא נכון. בואו נבין למה.
חוקרים
כמו טאלר ואטטיסטים אחרים, חושבים ש"העדפות זמן" – זו בעיה שצריך לתת לה
פתרון. אם אדם מחליט להוציא היום את הכסף במקום לחסוך אותו למחר, זה ״לא רציונלי״.
כי במקרה כזה, הממשלה תצטרך לקחת על עצמה תמיכה באדם כזה במקרה שהוא לא יהיה מסוגל
לדאוג לעצמו בעתיד ואז הוא ייצא לרחובות לצעוק כמה רעה הממשלה. כפי שאתם מבינים,
בבסיס עומד הרעיון של מדינת הרווחה, שלפי עקרון זה כל אזרח מקבל הבטחה שידאגו לו
אם יקרה לו משהו רע. מסיבה זו, המוטיבציה לדאוג לעצמך, אינה רלוונטית בהכרח
לאזרחים במדינת רווחה. הרי כל אזרח יודע, שאם הוא יגיע למצב כלכלי קשה, המדינה לא
תשאיר אותו לבד.
אני די
בטוח שאילו לא הייתה מדניות של מדינת רווחה וכל אדם היה יודע שאם הוא לא ידאג לעצמו, הוא יצטרך לבקש טובה מאנשים אחרים ואף
אחד לא יהיה חייב לו כלום, הוא ישקול ברצינות רבה יותר את עניין החיסכון לפנסיה. מה שחשוב הוא שלחוסר תמיכה תהיה הוכחה במציאות, שבה אנשים שלא חסכו נמצאים בצרות ובאמת מצטערים על כך. אם כן, חלק גדול
מהאנשים (אלו שלא רוצים לבקש טובות מאחרים) היו חוסכים לפנסיה בלי שמישהו היה
"גורם" להם לעשות את זה. יתר על כן, במקרה כזה מי שהיה גורם להם לחסוך
היא לא הממשלה, אלא קרובי המשפחה שפשוט לא רוצים למלא תפקיד של תומך בעתיד. אבל
זאת לא בעיה יחידה.
העניין
הוא שאנשים לא מפגרים כמו שחושב טאלר. להיפך, אנשים יותר מדי חכמים. וזה מעבר לזה
שהם מבינים שצעקות עוזרות ושלא צריך לחסוך. כל אדם מספיק רציונאלי כדי לקבל את
ההחלטה הטובה עבורו. ברור שזאת לא ה"רציונאליות" של אטטיסטים כמו טאלר,
אלא רציונאליות אמתית וסוביקטיבית.
בואו
ננסה להבין את הרציונאליות הזאת באמצעות הסברים של כלכלה ההתנהגותית עצמה, רק כדאי
להראות איך כלכלה התנהגותית נוגדת את עצמה. לצורך כך ניקח כהנחת הבסיס כי לכל אדם
בעת קבלת החלטות עם העדפת זמן, קיים היוון היפרבולי. כלומר העלות של 100 ₪ היום
היא הרבה יותר נמוכה מהעלות של 100 ₪ בעוד 30 שנה. כלומר אם אציע לכם 100 ₪ היום,
או 300 ₪ בעוד 30 שנה, רוב הסיכויים שאתם תבחרו 100 ₪ היום. למה? בגלל שבהתאם
לאותה גישה של היוון היפרבולי, 100 ₪ היום שווים לבערך 3000 ₪ בעוד 30 שנה.
כלומר,
כדי שאדם ירצה לחסוך לפנסיה הוא צריך לקבל במינימום 12% ריבית שנתית. הריבית הזאת
צריכה להיות קבועה ואליה צריך להוסיף גם תוספת אינפלציה, מסים (אם יש) ובסוף תקופה
של 30 שנה, אדם צריך לקבל את כל הסכום בבת אחת.
ומה קורה
בפועל? אף אחד לא מבטיח לאדם שום ריבית קבועה. יתר על כן, הכספים מושקעים בנכסים
עם סיכון לאבד לפחות חלק מהכסף המושקע. ויתר על כן, אדם משלם על זה דמי ניהול
ומקבל את כספו לא בבת אחת אלא בחלקים בהתאם לחישובים משתנים.
די שקוף
שההחלטה ש"לא לחסוך" היא החלטה רציונאלית מאוד. הרי אחרי אינפלציה
והוצאות, בעוד 30 שנה, אדם מקבל פי כמה וכמה מהיוון של הכסף הזה היום.
אבל
ההחלטה ש"לא לחסוך" לא כל כך טובה למדינת הרווחה שמצד אחד כן רוצה
להעביר (חזרה) חלק מאחריותה לרווחת אזרחיה אל האזרחים עצמם (וכפי שראינו, רציונאלית
לא כדאי להם לחסוך) ומצד שני רוצה לגרום להם לחסוך בכל זאת.
הרי מה
קורה בפועל? מצד אחד הרשויות המוניטריות יוצרות אינפלציה שהופכת את החיסכון לפעולה
לא כדאית. ומצד שני, אותן רשויות מונטריות מורידות את הריבית במשק והופכות את
ההשקעות למשהו לא כדאי. ומן הצד השלישי, הרשויות הפיסקאליות מטילות מסים על השקעות
והופכים אותן לדבר עוד יותר לא-כדאי.
ומה
בסוף? בסוף הממשלה רוצה שאנשים יתחילו לחסוך. ואנשים כמו טאלר – כל הכבוד להם! הרי
בעזרתם הממשלה מקבלת כלי מעולה שמאפשר לה "לגרום" לאנשים לחסוך במקום
"לכפות" עליהם לעשות את זה. זאת הסיבה למה טאלר קיבל פרס נובל. תרומתו
באמת מאוד חשובה לממשלה אטטיסטית.
תגובות
הוסף רשומת תגובה